Ice cold Gargle

The cold waited for me as I departed the Fukuoka Domestic airport. Huge Tv screens acknowledged the fact that I was inside a Fridge, and I whimpered along as I imagined the cold i`m about to face in the upcoming winter festival way up north.

There`s nothing else to say... I have reached the Hostel and now I am thinking what to do. But I would like to share with you some Photo material I`ve been saving up for rainy days... One of them would be the "Gargle Cooler". The Gargle cooler is a unique machinery I have located down the Aquarium in Okinawa. Next to the normal cooler there was standing a similar looking cooler, but with the sign GARGLE on it, and a warning as not to drink the gargling water. It appears, and I have checked it, that this cooler has Mint water, so you can gargle after a long exciting trip through the Aquarium...

...

I have no idea...

Drive

I`ve had the pleasure of meeting some interesting people here in Okinawa. Many of them, like myself, are fellow travelers, each one with his own story. One told me that he rode his bicycle throughout half of Asia, probably just to prove that he can overcome his crooked leg. A girl told me she hitch-hiked the whole of Japan, just with a small bag on her back and a big smile on her face. Another 21 old youngster told me he had quit his job and now in search for meaning, and better english understanding.
All of them were a unique specimen of Japanese, trying to escape the strict conditions up there on the mainland.
After mingling with them for a while, I moved on to another hostel that was closer to the diving sites. Unfortunately, the weather got a little moody so all I could do was a one shore dive. At that time I was quite clueless as to what to do next - If diving wasn`t an option, what now?

So, I rented a car.
Yeah, some of you will say: dude, are you insane? they drive the wrong frikkin way!
They do indeed! and it takes some time getting used to it, but luckily I was granted an Automatic gear-shift, so I had less to think about along the way.

My reasoning was this - I wanted to go up north of the island, and assessed that the costs of buses and hostels would cost me just about the same as renting a car and sleeping in it for a couple of days. So, even for a cheapster like me, this was somewhat of a fair deal.
Even before hopping inside the car, I witnessed an intriguing sight - a group of construction workers doing their morning workout to the sounds of some awful music.　To see a bunch of middle aged workers stretching their muscles was quite entertaining.
A few minutes later, I was already inside my tiny Subaru, sitting on the right side and driving on the left side.
Now don`t think i was just driving without a basic schedule. Thanks to the marvels of the
Internet, i was able to organise a skeleton itinerary for the next two days. Day one was dedicated to the west coast, while the second day was to the east coast. Day one, which was more eventful, started off at the Butterfly garden at Motobu city. The garden, comprised out of a beautiful scenery and well kept gardens, held a special roofed garden which has hundreds of butterflies. Now since I am a fan of those beautiful tiny creatures, I stopped by to witness them for myself. It was pretty neat... not AMAZING, but fun.

Later on my schedule, was a visit to supposedly the worlds largest Aquarium at the Expo park in Motobu, holding a variety of fish, including some Whale-
sharks, dolphins, Mantas, Manatees and so on. To sum it all up, it was worth it. The huge Aquarium is definitely a sight worth seeing.
This is a Link to a video I made at the Aquarium:





After the Aquarium, my plan was to just head along north till it ends. The view of the ocean and the variety of bays I came across on one side, all mixed up with the lush tamed jungle on the other was quite gorgeous, even for a person like me who usually don't like nature and... stuff.

From time to time, unique gravestones of some Okinawan ancestors dotted the base of the mountainous road, and many seemingly unused roads criss-crossed the main road, leading most of the time to some isolated houses, perched on river banks and surrounded by an actual jungle. Living in a place like this must be... well, boring like hell.

The night soon fell upon the quite land, and I nestled my car at a tiny village with 4 houses, sitting peacefully on the bank of a silent river just at the mouth of the ocean. After eating my make shift dinner, I went to sleep by the beautiful river bank.

Morning came, and in no time I was already on my way to travel the east side of island. Now, I didn't need a map, since navigating is quite easy when you got only two main roads, but from time to time when i needed to get a clue of my whereabouts, especially inside the urban area, I would have entered one of the quick stops and just open up a map. The day wore on, mostly uneventful, except from a small detour here, a lunch stop over there, but mostly the view was passing along outside my windshield, and I visualised how much this place would look truly heaven like in the summer.

Finally I reached my starting point at Chatan, and I decided to take a tour at the commercial center near the American Kadena Base. Probably due to the weather, only a handful of people were dotting the area, some of them listening to a street band, the other just touring around.
In a certain corner, I witness a Christian Drums ceremony, conducted by an extremely religious fellow named Daniel.
He later on approached me and explained to me about their spiritual aspirations. It took some time for him to ask me of my religious background, and after being a little surprised of me being a jew, he hurriedly conducted (by my consent of course) a top of the mark ceremony of blessings upon my chosen jewish soul, all thanks to Jesus.
It was not long before that I met an Israeli, trying to sell Kebabs from inside a shabby looking truck with Israeli flags hanging atop of it, and an old `Machina` song crackling through the hidden speakers. His name was Ronen. He had told me his story, which was quite interesting, and very enlightening; He was recruited to working at a Basta about ten years ago, at the times when it was actually worth the risk. He told me that at those times they were unstoppable, and the money was flowing. He found himself staying in Japan for over than 10 years, with a wife (sort of), a job (sort of), a house (sort of) and a lot more things that were just sort of. While I was listening to his story, I heard this sort of a bell ringing inside my head, notifying me that I`ve reached, FINALLY, my first conclusion out of this world wide trip. It was simple - I, never, EVER, wanna be like him. I guess that throughout his story, I could pick up the Bullshit parts, and assess them for what they really were. the truth was that this guy was living at the age of 37 with an Okinawan roommate, while his separated wife was living on the mainland, and he Sells Kebabs out of a truck to make ends "meat".
I wished him　farewell,　and got back to my car, where I slept for the last time, while Ronens words echoing in my mind

Someno to love

I guess only those who have had the pleasure of interacting with the Japanese culture would know that their expression of affections and feelings is quite different from what we know. They wont hug or kiss their friends for good-bye and usually wont shake hands with each other for greetings. but it was obvious to me that Someno-san was different. her emotional behavior was absolutely blocking out any reminder of other human beings in the area. She touched, danced, singed, laughed out loudly, jumped cheerfully and yawned like a lion. and she liked me. really, she did... she said so. And what did I say? "Well, I like you too"...
and that was it.

she had sent me these pictures she took, with a little good-bye letter：

たのしかったね。(i had fun, neee)

Ｇｉｌａｄ、

ありがとう(^O^)/ (thank you and a japanese smiley)

See you someday!!!

　

Diving Time

Okinawa is renowned for its diving sites, and though the season is quite far off, I decided upon trying it, and it was definitely worth it. on the first day we did 3 dives conducted out of a boat near the Kerema islands. well, the main event was the last dive, where we encountered upon 4 turtles minding their own business, and a couple of giant sting-rays... it was awesome.

Friends for a day (night)

Luckily, on my first day in Okinawa, I had the pleasure of meeting some interesting and delightful people. But only thanks to the interpretation capabilities of one Uchida-san, we were all able to converse and learn about one another. Unfortunately, he, and many others, have left, but this picture holds a great memory, from a great drinking night with some great people I'd just met.

from left to right: Akane-san, Ojii-san (gramps), Uchida-san, Miho-san, Mami-san, Champ-san and Me.

And so I moved on...

It’s been a while since I’ve wrote... when I say a while I guess it means only a couple of days, a week, tops. I guess it was because I was in a transition mode – planning ahead, deliberating with myself and, mostly, resting and enjoying my time with Esti at her place. How much enjoyment for me was unknown till it struck me like a brick. I guess the feeling of loneliness had to hit me at some point, and it did, the night after I waved Esti Good-bye at noon the same day. It was treacherously cold and I was so depressed by the grim surroundings of the hostel I chose in Osaka that I actually locked myself up in my freezing room, helplessly clutching the foot warmer for the mild warmth it emitted, watching the numb-minding television at some silly comedy talk shows, not understanding one bit. But I knew that I had to rest, for tomorrow was going to be a long and tiring day. And what a day it was.
I started by looking for a post office, to mail all the extra baggage off of my back. Apparently, post offices in Japan have the tendency to be camouflaged, so it took me while to spot one out. But then of course, they didn’t accept my credit card and after I found out I forgot my bloody PIN number I had to locate a Bank in order to get some money out all the while the post office was holding my package as hostage. This whole monkey business took me more than 3 hours, and it wasn’t over yet. I still had to book a spot on the Ferry to Okinawa.
Now booking an airplane is quite easy. They have the English menu and the lovely almost English speaking clerks. But booking a ferry is way more complicated. Apparently, its not designed to accept foreign customers, and when they accidentally do get them, they try to ignore them rigorously, like they are not really there. Luckily, I was granted assistance by one of the workers at my hostel, who actually knew some English and In return, he took my picture (don’t ask me why).
Free from the troubles of the world, I decided upon doing some good ole` walking, and I toured around the main arcade in Osaka, which is actually a huge arcade, but there was nothing really new that had caught my eye… same Pachinko halls, same fashion and clothing shops, and so on…
However, I did find some interesting structures worth mentioning. One is of a new huge Bowling arcade, which looks pretty grand. The other was of, well, a house-ship.

The third actually was the most interesting, since It had the Hebrew word SHALOM written all over it. I was very curious about the design so I decided to enter and question whoever is inside. A dear old man greeted me at the entrance, and the conversation was pretty much as follows:

Me (practicing my horrible Japanese): Hello! Please, why is SHALOM, Hebrew, on store, please?
Nice Old geezer: Ahh, Shalom, yes!
Me: yes please, Hebrew word, please… Why?.. please?
Old geezer: Thank you! Excuse me please? Hebrew?
Me, again: YES! Please! Why? Shalom? PLEASE?!
Old and getting on my nerves Geezer: Ahh, Yes Yes! I’m Christian! Please, and Shalom is from bible! Thank you.
Me, now in English: ohh, so Hebrew bible… an Idiot. Ahh, please…?
Old Idiot Geezer: yes, please, thank you!
Me: anytime old chap…

Well… I didn’t exactly tell him he was an idiot… I just thought about mentioning to him, but he was so sincere, so I let it pass.
So that was day 2 at Osaka. Mainly it was me walking around, trying with out any success to save money while spending tons of it on post offices, tickets and the like, but these are a necessity. One of the ways I tried to save money was buying prepared food at a very cheap store I found on my wanderings. The problem was that every time I bought something I got a new surprise… while the rice you buy may seem innocent and yummy, don’t be shocked after discovering its full of tiny microscopic fish heads… and I don’t wanna talk about the meat.

Finally, the day has come and I got on the ferry to Okinawa. There’s not much to say about the cruise… it was mainly boring because I had no one to talk to. And when I did, it just backfired on me… there were two lovely old ladies on board with me, and they tried to talk to me, and I tried my best to understand, even though their dialect was Okinawa-Japanese, which is like Japanese, but no one can understand what they are saying. But they were nice, and asked me right away if I was married… two minutes later they gave me a candy, which was the most disgusting thing I have ever eaten in my whole life – some sort of greenish slimy raw dough with some sort of sweet beans inside, and it was HUGE!.. unfortunately, courtesy made me eat the whole thing in front of them, and even say “ummm!!!”

thank god I kindly refused the next given meal, which was some sort of straw-berry and beans sandwich, and very promising to be revolting.
But other than that, and the meeting at the restroom later on, it was quite and boring.

And so it happened that after 2 long days of boat ride, I saw the promising land of Okinawa!

Ride those bicycle to the "village people" concert

After staring at those who were passing me by swiftly, paddling their old-school bicycles to an unknown destination, I wondered why can't I join the parade? All I have to do is get me one of these horrendous machines, and hop! I'm one of them, gliding along the streets, running over innocent looking people. Apparently in Japan. Owning a bicycle also means owning a license to kill… the Japanese ride like crazed baboons after a tasteless banana meal, and they don't stop for nothing, and no-one...

So I stole a pair. Well, not really… Shir, Esti's friend, loaned hers to my just cause.

And so it came to be. That on the fourth day, I, Gilad the Courageous, have become a silly looking bicycle rider. It was better than I had expected… although it was raining a bit that day and the hair inside my nose was completely frozen and my ass was feeling like it was just recovering from an all-nighter backstage pass at the "village people" concert, I really enjoyed it… not the village people, you know… THE ride… well, not THE ride on one of the village people… stop it!.. perverts...

Thanks to the bikes, I've covered some good portion of the city, and poked around an interesting private houses neighborhood. Forget the fact that its sooo easy to steal from them... many of the houses have some beautiful small and well-tended gardens. I also took a picture of a vegetable field surrounded by houses… it was quite charming.
All in all, it was a really nice experience… hopefully next time it won't rain, and I will be able to boldly go when no legs of mine have gone before.

A Steel Bargain or Diet for Good Luck

I like walking to and fro. First, its cheap, and I'm a cheap bastard. Second, it can give you some insight on the true nature of the particular environment you're in. For now, my environment is Kyoto. So after I got my first guided tour, orchestrated by Esti and Shir straight into a deliciously charming little restaurant that had one of those conveyor belt thingies... finally, for the first time since the beginning of my trip, I actually felt stuffed. From that area I've had my little tour the next day.
Since Kyoto was designed after the fashion of some old and disturbing Chinese City planning, the streets of central Kyoto were built criss-crossing one another, almost perfectly aligning themselves with the four winds. So knowing my way around wasn't that difficult, but I had to know where I was in the first place. THAT, I soon found out, wasn't that difficult – All you have to do in Kyoto is sneeze and poof! You're in a shrine of some sort! Its disgusting! you can't walk five minutes without seeing at least one of those peace-on-earth-well-tended-yin-yang monstrosities. I'm not saying they're ugly or something, heavens no, but it gets old after the 15th gate entrance you've came across… seriously, somebody should put a Pachinko building instead of those pesky shrines… although maybe Pachinko isn't exactly what I would choose, since they already have a Pachinko slot machine for every human being on earth, just in central Tokyo.
All in all, I enjoyed my little trip. First, I took a short walk in the imperial gardens to the north, where I took the opportunity of showing you the Japanese way of the bicycle. As you see from the pic, you will strangely enough find, in this technologically superior country, these sorry excuses for bikes everywhere you go. Moreover, theft of bicycles is maybe uncommon or just not that a big of a deal, since they are mostly crappy bikes straight out of the 70's – therefore, many of the bikes are unlocked… and if locked, only by a special mechanism that is applied to each bike that doesn't prevent someone lifting your bike on a car and moving along. In Israel, I would guess that tens of thousands of bikes would be stolen in one night, all thanks to the lucrative business of steel.
Afterwards, I followed the promenade adjacent to the river, watching various people having their family time in the cold winded sunlight. It was relaxing. I caught one man exercising his BMX techniques, and an old man teaching his grandson how to jump a rope.

I ended up near the subway station, where I met the other Esti who lives also in Tokyo, and we strolled together for quite a while, starting from the Geisha district, where there were no Geishas to be seen. Then we moved on to a couple of Huge Shinto shrines, where we cruised the gardens and watched an amateur entertainer trying his luck in fire acrobatics.

Thanks to Esti, I was able to understand some of the wooden cards people are writing their wishes for the new year. For example, the first one is a man who asks the gods for helping him in entering the University.

The next one is a girl who wishes she would succeed on her diet and that she would become a beautiful woman. You won't believe how much woman write the same diet wish on these cards.

this is Esti with the all too familiar looking wall of notes... they have a sort of a

bingo lottery full of notes, and if you uncover a

note with a bad omen, you're suppose to hang it on the ropes in order to dispose of it.... at least that's what I've been told.

do you see any resemblance to something you know? please, tell me.

At the end, we sat down in a cozy place that had a long frying pan for a bar, and watched the cook as she was making the meal right in front of us. A suitable finish for a lovely day.

מק-ביג אין ג'אפאן, או סוף כל סוף עברית

מראש אני מודיע כי סגנון הכתב שלי בעברית אינו תואם את הסגנון באנגלית.... למה? אין לי שמץ, פשוט אני זורם יותר באנגלית, אז אנא סלחו לי. אני רק כותב בעברית כדי שכולם יוכלו לקרוא, ולא רק יחידי הסגולה. זו תהיה גם הפעם האחרונה.

להתראות קוריאה
אהההה... יפן, חשבתי לעצמי בארבע בבוקר בעודי מארגן את כל התיקיאדה והפיצ'פקעס. לא הצלחתי להרדם אפילו באותו הלילה... לא מהתרגשות, כי סתם לא הרגשתי צורך בכך, שכן שעתיים שינה לרוב מעייפים עוד יותר מלא שינה כלל. סך הכל, הרגשתי טוב, ובנימה זו, אמרתי יפה שלום לערוץ משחקי המחשב, הבטחתי לקוידה היפני שאני אציק לו בנאגויה בקרוב, ושמתי פעמיי לתחנת הרכבת. חוץ ממני ומעובדי הניקיון, הרחובות היו שוממים כליל. גם התחנה היתה, וזה אולי כי היא היתה סגורה, אך מצאתי דלת פתוחה וחיפשתי לי איזה כוך להתחמק מן הקור העז שנוטה להצליף בך בשעות המזופתות הללו.
לאחר זמן מה, ניאותה הרכבת הראשונה לצוץ מהמקום המיסתורי שממנו באות רכבות. כפי שהצילום מראה, הייתי בדד בקרון, אם לא ברכבת כולה. לא עבר זמן רב של נימנומים, ומצאתי את עצמי מול דוכן המקדונלדס הקומתי בנמל התעופה. הייתי רעב וגם הייתי חייב להפטר מכל המטבעות הקוריאנים... והפלא ופלא, נחלתי תבוסה הן בנושא השבעת הרעב והן בהורדת עודף המשקל של המטבעות. אבל ניחא, הרי אני רחוק שעתיים טיסה מן הארץ המובטחת; אותה המדינה עליה למדתי כה רבות וששפתה שגורה בפי, פלוס מינוס (בדגש על המינוס); שם אני אנגוס ממיני מטעמים שונים ומשונים ואתפטם עד כלות ממראות הנוף והתרבות; שם אני אפגוש יצורים מרחבי הגלובוס ויחדיו נתענג על כוס סאקה חמימה לעת ערביים. אם קוריאה הכילה פסיפס של אנשים ומראות מלבבים ומעניינים, אז על אחת פי כמה וכמה היא יפן.

אז למה להתחיל ברגל שמאל? קצת רעב לא הרג אף אחד.


נכון, גם האוכל במטוס היה קצת.. חדש לי. בד"כ אתה מוזמן לבקש או מנה בשרית או צמחונית, אך מנת שרימפסונים קרה על מצע אורז קר וחסר טעם עם ג'ינג'ר קר שהשתלט על הטעם ועוד משהו לא מזוהה ירוק וקר כמובן, נשמע בסך הכל כמו שילוב תמים של השניים, אז למה להתלונן? אז בסדר, תמיד יש לזכור כי במקומות חדשים השימוש בביטוי "טעם נרכש" הופך למציאות.
וכך, שמח וטוב לבב, דרכתי לראשונה על האדמה המלוכסנת... ואז כמעט החזירו אותי חזרה. זה הבעיה שאתה ישראלי. שמך הולך לפניך במקומות מסוימים, וכך אירע המצב אצלי בבדיקת דרכונים. אני די בטוח שהעובדה גם שאין לי כרטיס יציאה מיפן תרם לחשד הכללי, אך לאחר הסברים וחיוכים והוכחות של כרטיסי טיסה סביב העולם במשך רבע שעה, קיבלתי אור ירוק להמשיך הלאה, וסוף כל סוף, הגעתי לטוקיו.

טוקיו
קשה לי לסכם שלושה ימים עמוסים בטוקיו. זה יהיה ארוך, מייגע, ומשעמם לרבים מכם. אז החלטתי לחלק את הכתיבה לפרקים, על פי דברים מרכזיים שראיתי ועשיתי. אמנם אני לא זוכר את הכל כאילו זה היה היום בבוקר, אך אני אשתדל להעביר לכם את עיקרי הדברים בצורה נהירה ומהנה.

בשביל מה מקדונלדס טוב?!
אין מה לעשות, אני הייתי חייב לנסות גם את המקדונלדס ביפן. אמנם הארוחה היתה טעימה, אך הגודל, לעזאזל! לצערי נותר אך דבר אחד שבו מקדונלדס זוכים להערכתי, וזה השירותים שלהם... תחשבו על זה כך:

MC = WC

רק הפוך...

ואז ותבינו שזה אחלה מקום חינמי להשתין בו - רואים אותו ממרחקים, הוא נמצא בכל מקום, וזה בד"כ נקי!

חדר הסמוראים, הפרסום שבא עמו ועניים ביפן
כשהגעתי להוסטל שבו לנתי, לא ידעתי מה מחכה לי. למעשה, אני די בטוח שגם צוות החדשות לא ציפה להכיר ישראלי, אבל אני בטוח שמעסקת החליפין הזו שנינו הרווחנו.
כשהגעתי לדלפק הקבלה, פנתה אלי בחורה מקסימה, והציגה עצמה בתור תחקירנית חדשות בתחנת טי.וי. אסאהי היפנית. היא שאלה אותי אם אהיה מוכן להתראיין, ואני קפצתי על ההזדמנות. לאחר הצ'ק-אין, התיישבתי עימה ועם הצלם בחדרי הקט, שהוא בפני עצמו סיפור (בהמשך), והם שאלו אותי שאלות רבות על מוצאי, מאיפה הידע המועט שלי ביפנית, איך מצאתי את המקום הזה, והאם ידעתי שהאיזור שבו ההוסטל נמצא הוא באיזור קצת.. מועד לפורענות. עלי לציין שלא ידעתי כלל כי האיזור הינו בעייתי ושאלתי את התחקירנית לנמק בנוגע להצהרה שלה.
היא עשתה יותר מלנמק. היא הראתה לי, במרחק עשרה מטרים מן הכניסה להוסטל. יש לציין כי לא צילמתי תמונה מפאת הנימוס, אך מה שראיתי היה יותר ממה שיכולתי לבקש במסעי האנתרופולוגי– וזה חסרי בית. מי שלמד על תרבות יפן ועל הכלכלה, יודע כי חסרי בית כמעט ולא ניתן למצוא באיזורים המרכזיים, בעיקר עקב הסיבה שהממשלה מסתירה אותם. בשבילי השאלה האמיתית היתה הכמות שלהם, ולא המיקום. באותו היום, ראיתי במו עיני מאות חסרי בית מצטופפים יחדיו לצד ה'כיסוי הכחול' הידוע לשמצה, בכדי לחגוג את ארוחת השנה החדשה. יוקו המקסימה, סיפרה לי כי הממשלה מממנת מעין פרגולות עם כיסוי כחול אשר תחתן חסרי הבית יכולים לישון בשלווה יחסית. אך מעבר לזה, ניתן לתת את הקרדיט האמיתי למתנדבים ולתושיה של חסרי הבית, אשר מנסים למצוא עבודות זמניות בבניין ושמסתמכים אחד על השני כקבוצה. מה שלא תראו ביפן, בכלל, זה חסרי בית אשר מקבצים נדבות – אולי לקחו להם את הבית, ואת הפרנסה, אך את הכבוד לא ניתן לקחת מהם.
יותר מיופיה של יוקו, הודהמתי לחזות על התחלת הטיול במיטתה החולה המוחבאת היטב של יפן. בנוסף, התלהבתי להיות מרואיין לטמבלוויזיה, שלפי מה שהבנתי אמורה התוכנית להיות משודרת באיזה יום שישי עלום – הלוואי ואצליח לתפוס את עצמי במרקע. אבל ניחא. העיקר שקיבלתי מיוקו את כרטיס הביקור שלה.
שמח ומאושר, חזרתי לחדרי. מה שניאותי להבין, הוא שחדרי היה מעט מיוחד ושונה מן השאר. על הדלת רשום היה "חדר הסמוראים", ובתוך החדר תלויים להם שני נדנים ריקים של חרבות. אני אישית קראתי לו "חדר הסמוראים הפייגעלכים", כי חוץ מן החרבות, הוא היה צבוע בצבע זהב מזעזע – כאילו נכנסתי למזווה של חינה מרוקאית.
לאחר התארגנות קלה, יצאתי לנשנש איזה מנה חמה, וחשבתי לנוח מעט. אחרי הכל, אסתי וחברתה שיר לקחו את היום לבקר בקמקורה במקדשים והן חזרו רק בסביבות 19:00 לאיזור טוקיו, אז לקחתי את הזמן.
לא עברו 15 דקות מאז הנחתי ראשי על הטטמי, ונשמעה דפיקה על דלתי. היה זה מנהל המקום, אשר שאל בנימוס אם הייתי מעוניין לתת לצוות חדשות להכנס לחדרי ולראיין אותי... לא, לא אותו הצוות, כי אם צוות חדש, מתחנת הטלוויזיה טי.בי.אס הלאומית. בהחלט!, קראתי בקול, וערכתי הכנסת אורחים כמקובל. גם הם ראיינו אותי, ושאלו שאלות על סמוראים ועל תרבות יפן, ולהפתעתם ידעתי לא מעט דברים. גם הם אמורים לשדר באיזשהו יום שישי, אך שוב איני יודע מתי.

6 שעות ביפן, וכבר הספקתי להתראיין אצל שתי תחנות טלוויזיה... אני חושב שאני הולך לחבב את המקום הזה.

לפגוש את אסתי בשנה החדשה
שיבויה היה המקום הנבחר שבו אני ואסתי נפגש, לאחר חודשים רבים של ניתוק. ואכן, הפגישה היתה מחממת את הלב. כיוון שאסתי ושיר לנו ב"בית שלום", אותם יפנים נוצרים אוהבי ישראל, נכפתה עליהם שעת חזרה הביתה – 23:00. לכן, ניצלנו את הזמן לסקור את המקום ולאכול יחדיו.
המקום היה מפוצץ באנשים, הן זרים והן יפנים. הצבעוניות של המקום היתה פשוט מהפנטת והרגשנו כולנו כי אנו כרגע במרכז העניינים בין הגדולים בעולם. רעש אולמות הפצ'ינקו (סוג של מכונות מזל) וההמון הסואן הדהד ברחובות בעודנו מתבוננים במצגי הענק ובקהל האנשים הססגוני. מי שלא יודע, שיבויה הינה מרכז האופנה של תרבות ה-

GYARU, או CO-GAL,

בנות אשר במובנים של המערב מתלבשות כמו פרחות, צובעות שיער לבלונד או חום, מרססות את גופן בספריי שיזוף, או שלהפך, מלבינות פניהן בכבדות ומקשטות כל חפץ אפשרי בנצנצים ומדבקות של חתלתולים. לצערנו, הרבה מרכזי אופנה לא ראינו, כי עקב החג, רוב החנויות היו סגורות, אך עדיין הרבה דוגמיות מהלכות הרחיבו לנו את האופקים בנוגע לגבולות של אופנה צעקנית. למרבה ההפתעה, לא הבטתי באותן דמוית צבעוניות בעין מבקרת... נראה לי שהימים הרבים של מחקר על התרבות הזו הניבו פרי, וכי למדתי להעריך את האנשים אשר נשרו בצורה זו או אחרת מן הגיבוש החברתי הנורמטיבי ביפן, והצטרפו לאחרים כמותם, אשר מחצינים את מחשבותיהם ורצונותיהם שהודחקו זמן כה רב בעזרת הלבוש המצועצע שלהם. עדיין, אין מה לעשות, זה היה משעשע לראות אותם הולכים ברחוב, בלי חשש ובלי בושה, משהו שיחזור על עצמו בהמשך.
לצערי אסתי ושיר נפרדו ממני כשעה קלה לפני חצות, ונותרתי לבד לסקור את רחבי שיבויה. נותרתי באותו האיזור כי הבנתי מחיפושיי באינטרנט כי בשיבויה ישנן חגיגות השנה החדשה באיזור המרכזי, בדומה לניו-יורק טיימס סקוור. כבר באותו הזמן ניכר היה לראות המוני קבוצות מתגוששים להם בקור עם שאריות של פחיות בירה מפוזרות על הרצפה, מחכים בכליון עיניים לשעה המיוחלת של השנה החדשה. לצד אחת הכניסות המרובות של תחנת הרכבת, עמדו שורה של אנשים עם שלטי "חיבוקים בחינם" ופיתו זרים גמורים להתחבק איתם סתם בשביל הכיף. מרגע לרגע הלך והתמלא הצומת הראשי עד אפס מקום. סך הכל, היה כיף, מרתק, ושמח. ניתן לראות את השאר בוידאו.
לאחר החגיגות הכיפיות, פתחתי בצעדה לעבר המקדש הראשון שראיתי באיזור. קראתי באינטרנט שבימי השנה החדשה נוהרים היפנים אל המקדשים על מנת להתפלל, גם בשעות הקטנות של הלילה. בעקבות כך היו הרכבות פעילות במשך כל הלילה, כך שידעתי שאוכל לחזור להוסטל ברגע שארצה.
צבירי אנשים סבבו את הרחובות, פליטים של חגיגות השנה החדשה במקומות השונים. באחד המקומות צילמתי שורה חלקית של בנות חמודות בלבוש מינימלי אשר מוכרות דברי צרכנות לאלו היוצאים מאיזשהו מופע לכבוד השנה החדשה. אך ככל שהתקרבתי למקדש, כך הופתעתי לגלות אלפים של אנשים... לא, עשרות אלפים של אנשים, נוהרים לעבר מקדש מייג'י אשר נמצא במרכזו של פארק יפיפיה וגדול. השעה היתה כבר שתיים בבוקר והעיר היתה ערה כאילו אמצע הצהריים. החלטתי להצטרף לחגיגת התפילות, מה שהביא אותי לחכות בתור המסודר להפליא כשעה וחצי.
לאחר כיבוד האלים ואבותיי הקדומים בעזרת זריקת מטבעות לעבר המשטח ותקיעת כפיים, החלטתי ש-5 בבוקר זה זמן מצוין ללכת לישון, וכך נגמר יומי הראשון.

מכאן והלאה, אני אקדיש לכל איזור ונושא את הכבוד הראוי לו

הרג'וקו – HARAJUKU
אם מרכז שיבויה הינו מעוז הפרחות והפריקים, הרג'וקו הינו מרכז ההתחפשויות והגותיקה. מעבר לשילוב המרתק של חנויות אופנה מכובדות עם בגדי אופנה רגילים, ניתן למצוא חלקים שלמים של רחובות המוקדשים לאופנת הביזאר. חנויות של בגדי גותיקה ולוליטות לצד אביזרי אופנה מאיימים. לא רק לבני האדם, כי אם גם לחיות המחמד ניתן להשיג תחפושות בשלל הצבעים בחנויות המוקדשות אך ורק ליצורים השעירים החביבים עליכם.
באותו היום שאסתי, שיר ואני הלכנו, המקום היה פשוט מפוצץ באנשים, מוטיב שהתחלנו כבר להתרגל אליו (עקב החג). לצד תיירים מגודלים ניתן היה לחזות בדמויות לוליטות מצועצעות אשר מפזזות להן ברחבי השוק, ומסכימות בסבלנות להצטלם עם כל עובר ושב. לא פעם עברו גם בנים הלבושים בד"כ בלבוש פאנקיסטי ופנים מרוססות בצבע שיזוף. בכל מקום, בין אם היתה זו חנות לבגדים או בית קפה, ניתן היה לראות תור מוארך היוצא מן הדלת הראשית לעבר הרחוב, מה שהיקשה עלינו במציאת מזון
מה שבעיקר שמנו לב אליו הוא הנוהג למנוע מאנשים לצלם בתוך חנויות. כפי הנראה חשוב ליפנים לשמור על האנונימיות של לקוחותיהם, מסיבות שתיכף תבינו. עקב כך, הרבה הזדמנויות לצלם יצורים למיניהם עלו בתוהו. אבל היתה זו סעודה אנינה לעיניים תאבות, וחוויה מומלצת לכולם.

אקיהברה – AKIHABARA
מצידה השני של טוקיו, אקיהברה שולטת ביד רמה בכל הנוגע לטכנולוגיה, ובעיקר, תרבות האוטאקו. אוטאקו הוא מעין סוג מיוחד של גיק, אשר לוקח על עצמו בד"כ תחביב עיקרי, כגון משחקי מחשב, מנגה, אנימה וכן הלאה. ניתן לזהות אותם מתבוננים בקפדנות על בגדים מזעריים לדמויות אנימה מפוסלות, שכפי הנראה כבר נמצאות אצליהם בבית והם היו מעוניינים לרכוש את סט הביקיני החדש המתאים לה. הם יהיו גם בחנויות קומיקס מרובות קומות, בוחנים את הקטלוג החדש של איזושהי סדרה מצוירת עם בנות חסרות בגדים, או איזה מנגה של בנים שאוהבים בנים אחרים אך מתביישים להודות בכך, או מנסים לשדרג את המחשב שלהם בעזרת ליבה מתומנת עם הזרקת חנקן נוזלי ברחבי הבית.
כפי שהתמונה מראה דוגמית לויברטור של הלו-קיטי, כל אלו תמצאו באקיהברה. מאות חנויות שמוקדשות לסיפוק הצרכים המסחריים של מאות אלפי צרכני האיידוליזציה השונים. מדוכנים קטנים של קלפים נדירים של שחקניות האירוטיקה המפורסמות ועד למרכזי מסחר ענקיים עם כל דגמי הרובוטים מסדרת ה-גאנדם גלקטיקה, בכל הגדלים. אם יש לך מספיק כסף, תוכל למצוא את אשר אתה חפץ בו... ואלוהים, איזה מבחר. אחת מן החנויות שנכנסתי אליה הכילה שתי קומות שמוקדשות אך ורק לסדרות מנגה ובובות מן התחום ההומוסקסואלי, ושתי קומות מתחת מצאתי את המתחם של הלסביות... אחרי שהתעכבתי מעט שם, המשכתי לפזז לאיזור חוברות הקומיקס הפורנוגרפיות, שם התקשיתי לברור מן המבחר כיוון שהמקום היה עמוס עד אפס מקום, והתור לקופה היה מגוחך בגודלו. אבל לא דאגתי, כי חנויות כאלו יש באקיהברה בשפע, והתרשמתי עמוקות מגודלו העצום של תחום עסקים זה.
מה שהרשים אותי עוד יותר היה חוסר הבושה אשר אפיינה את המוני הבנים והבנות אשר פשפשו בין נחילי הקלטות והחוברות הגסות והפדופיליות למיניהן. כל אחד התעסק בשלו, ולא עניין אותו מעשיהם של אחרים או תגובותיהם של אחרים למה שהוא עושה. למען האמת, הייתי מרוצה מהשלווה הזו שאיפשרה לי לסייר בקומות השונות ללא פחד או הרגשה של מוסר דואב.
הייתי ממליץ בחום על האיזור, רק כדי לראות דברים שאין במקומות אחרים בעולם. תרבות מעניינת, והרבה פיצ'פקעס ללפלפים ולמביני עניין בסדרות אנימה.

גינזה ורופונגי – GINZA AND ROPPONGI
סך הכל, הרבה אין מה להגיד על האיזורים הללו מבחינתי. גינזה בעיקר נחשב למקום קניות מאוד אופנתי, ומאוד יקר. ברחובות תוכלי לראות רכבים יקרים עוברים באיטיות, לצד נשים יפות ואנשים מהודרים. החנויות שם הן מהמפורסמות בעולם עם המותגים הנחשבים בעולם, עם המחירים הגבוהים בעולם.
רופונגי לא כזו שונה, שכן גם היא מכילה מרכז ענק של מסחר ואופנה, שלא כזה הלהיב אותי למען האמת.

מישהו רוצה להתחבק?
סיפור האהבה שלי עם אנשי החיבוקים בחינם רק התחיל באותו ליל שהם שרו לכבוד אחותי את שיר היום הולדת. כיומיים לאחר מכן יצא לי לחכות לאסתי ולשיר ליד תחנת הרכבת בשיבויה. בעודי מחכה, הצצתי באדם יחיד אשר נותר באיזור המחבקים חינם, וניגשתי אליו. כמובן שחיבקתי אותו, ושאלתי אותו אם אכפת לו שאני אצטרף אליו, במרתון החיבוקיאדה שלו. הוא כמובן שמח על הרעיון, והגיש לי שלט מפואר עם הכיתוב הנצחי של "חיבוק בחינם", והתחלנו במלאכה. לא עברו כמה צרחות וצעקות מצידנו, וכבר הלקוחות הראשונים שלנו באו אלינו בריצה – היו אלה שתי בנות 7 קטנות, אמריקאיות, שטיילו עם המשפחה שלהן באיזור. הן כה שמחו לראות אותנו שהן פשוט באו בריצה וקפצו עלינו, כל אחת לזרועותיו של האחר. אני יודע שזה נשמע קצת על הצד הפדופילי, אבל זה פשוט ריגש אותי עד דמעות - השמחה התמימה שלהן והרצון לשמוח בחיבוק פשוט, אפילו אם זה בזרועותיו של זר מוחלט. אך אני ושו-היי, השותף שלי לחיבוקים (בתמונה), לא נשארנו חייבים, ונתנו להם סיבובי קרוסלה והרמות מעל הראש, והן צהלו ושמחו עד כדי כך שליבי התפקע... כל הקור של אותו הערב פשוט התמוגג אל מול החמדמדות המדהימה של אותן ילדות.
אחרי החיבוקים הראשונים, הרגשתי שזה פשוט שווה את זה. נכון, זה אולי נראה מטופש אל מול עשרות אלפי עוברים ושווים שפוזלים לעבריך ותוהים מאיזה יקום מקביל הגעת, אך אותם מיעוט של אנשים שמוכן להתעלם לרגע מן המודעות החברתית הסובבת ולהפתח קמעה לאדם זר לחלוטין, בין אם זה בן או בת, הופך את כל החוויה לעילאית. הייתי בחום ממליץ את זה לכל אחד, רק בשביל להבין על מה אני מדבר... למעשה, כל כך נהניתי באותו ערב, שביום למחרת עשיתי זאת שוב, והחוויה פשוט לא נפסקה! שרנו אפילו עשרות שירי יום הולדת לאנשים שחיבקנו, אפילו שיום ההולדת שלהם בכלל לא מתקרב לינואר! העיקר ששרנו, והם שמחו.
פשוט חוויה. הייתי פותח בעצמי בארץ קבוצת מתחבקים אם לא היו יורים בי על היום הראשון.

להחזיק ידיים
כשלמדתי על תרבות יפן, בין היתר, תרבות יפן המודרנית, קיבלתי את הרושם שעדיין בימינו אנו נמנעים היפנים מלהפגין חיבה בפומבי. אפילו בדרום קוריאה שאלתי את היפנים מה דעתם על כך שקוריאנים מפגינים חיבה בפומבי בצורת חיבוקים והחזקת ידיים, בעוד ביפן לא עושים זאת. הם ניסו לתת לי הסברים שקשורים למודעות חברתית, ובושה, והרצון לא לערב אחרים ברגשות הפנימיים שלך. מה שהפתיע אותי, הוא שהצהרה זו שייכת לעבר. הזוגות הצעירים היפנים מתחבקים, מחזיקים ידיים, ואפילו מתנשקים בפומבי (אמנם כמעט ולא). כנראה הגיבוש החברתי והבושה שמתלווה אליו נמצאת במשבר זהות כלשהוא. אך עדיין ניתן לראות סימנים של כיבוד המרחב האישי. לדוגמא, חברות טובות לא יתחבקו לשלום או יתנשקו בלחי, אלא יגידו אמרת שלום או פרידה יפה עם חיוך מרוח ממרחק בטוח. כך גם הבנים.

חור בראש
התרבות היפנית בכל הנוגע לחנויות הוא שווה ערך לתרבות הקיימת בשוק הכרמל. לא משנה איפה אתה נמצא, בין אם זה קניון ענק, חנות אופנתית, או איזה דוכן פשוט, הם לא יפסיקו לצעוק עליך כמה שהם מצטערים וכמה שהם שמחים לראות אותך. כמות הרעש שיכולה לבקוע מקניון בגודל של 9 קומות היתה יכולה למוטט את הבניינים מסביב אלמלא הם היו מוגנים מרעידות אדמה. והקול של הבנות הצווחניות פשוט חודר אל תוך החומר האפור במוח ומרעיד אותו עד אובדן הכרה. למרות הנזק הבלתי הפיך, אני ממליץ זאת לכולם.

קצת קר לו, אני מבטיח לכם

רגליים עקומות
שמעתי על זה קצת עוד כשהייתי בישראל, אך לא ידעתי עד כמה המצב חמור. בעוברי בין המוני האנשים, שמתי לב, בבירור רב, כי מספר לא מועט של בנות הולך בצורה מעט מצחיקה לעין המערבית. הן מעקמות את רגליהן על פי מה שנחשב מתוק במובן היפני של המילה. לא מעט בנות עושות את זה כבר שנים על גבי שנים, מה שהופך את רגליהן לזוג עמודי טלפון מטים לנפול, וחסרי שימוש לרוב. אני עד עכשיו לא תופס איך הן מצליחות ללכת עם כזו עקמומיות. התמונה ששמתי אמנם היא פוסטר, אך היא מראה את אופן המחשבה היפני, ולמען האמת, היא לא ממש רחוקה מן המציאות!

סליחה מראש
היפני הממוצע מתנצל על כך שהוא קיים בסביבות ה-50 פעם ביום. בקרב הנוער נתון זה יורד לסביבות ה-15 פעם בלבד. אך אם אותו יפני עובד בתחום שירות הלקוחות, תוכלו לשמוע אותו מתנצל ומודה לכולם בסביבות ה-20 אלף פעם, ביום. אני לא צוחק, והתמונה הכללית יכולה להיות עגמומית למדי. לדוגמא, אחד מצילומי הוידאו שלי הכיל סקירה של תור ארוך מאוד לחנות. מה שלא הספקתי לצלם היה את הדקות לפני פתיחת החנות. כאשר הגעתי לסביבה וראיתי את התור, שמתי לב כי כ-7 עובדים עומדים בשורה בכניסה לחנות, וכל 5 שניות, כמו שעון, הם קדים קידה עמוקה בפני כולם וממלמלים התנצלות כזו או אחרת. אני ראיתי את המופע הייחודי כ-10 דקות תמימות לפני שהחנות נפתחה – זאת אומרת כ-120 קידות לעובד... וזה רק בדקות שאני הייתי שם לחזות בכך.

טוב.... הראש שלי כבר נשרף מלחשוב מה עשיתי... היה ממש מגניב, וממליץ לכולם!
נדבר, ותזכרו, מהפעם הבאה חוזרים לאנגלית.... נמאס לי לשבור את המקלדת ואת השיניים

זו כורסת השיאצו שלי בהוסטל שהייתי בו. זה היה חינם, אך לעומת זאת, האינטרנט עלה כסף... אז ניצלתי את הזמן עימה.