מק-ביג אין ג'אפאן, או סוף כל סוף עברית

מראש אני מודיע כי סגנון הכתב שלי בעברית אינו תואם את הסגנון באנגלית.... למה? אין לי שמץ, פשוט אני זורם יותר באנגלית, אז אנא סלחו לי. אני רק כותב בעברית כדי שכולם יוכלו לקרוא, ולא רק יחידי הסגולה. זו תהיה גם הפעם האחרונה.

להתראות קוריאה
אהההה... יפן, חשבתי לעצמי בארבע בבוקר בעודי מארגן את כל התיקיאדה והפיצ'פקעס. לא הצלחתי להרדם אפילו באותו הלילה... לא מהתרגשות, כי סתם לא הרגשתי צורך בכך, שכן שעתיים שינה לרוב מעייפים עוד יותר מלא שינה כלל. סך הכל, הרגשתי טוב, ובנימה זו, אמרתי יפה שלום לערוץ משחקי המחשב, הבטחתי לקוידה היפני שאני אציק לו בנאגויה בקרוב, ושמתי פעמיי לתחנת הרכבת. חוץ ממני ומעובדי הניקיון, הרחובות היו שוממים כליל. גם התחנה היתה, וזה אולי כי היא היתה סגורה, אך מצאתי דלת פתוחה וחיפשתי לי איזה כוך להתחמק מן הקור העז שנוטה להצליף בך בשעות המזופתות הללו.
לאחר זמן מה, ניאותה הרכבת הראשונה לצוץ מהמקום המיסתורי שממנו באות רכבות. כפי שהצילום מראה, הייתי בדד בקרון, אם לא ברכבת כולה. לא עבר זמן רב של נימנומים, ומצאתי את עצמי מול דוכן המקדונלדס הקומתי בנמל התעופה. הייתי רעב וגם הייתי חייב להפטר מכל המטבעות הקוריאנים... והפלא ופלא, נחלתי תבוסה הן בנושא השבעת הרעב והן בהורדת עודף המשקל של המטבעות. אבל ניחא, הרי אני רחוק שעתיים טיסה מן הארץ המובטחת; אותה המדינה עליה למדתי כה רבות וששפתה שגורה בפי, פלוס מינוס (בדגש על המינוס); שם אני אנגוס ממיני מטעמים שונים ומשונים ואתפטם עד כלות ממראות הנוף והתרבות; שם אני אפגוש יצורים מרחבי הגלובוס ויחדיו נתענג על כוס סאקה חמימה לעת ערביים. אם קוריאה הכילה פסיפס של אנשים ומראות מלבבים ומעניינים, אז על אחת פי כמה וכמה היא יפן.

אז למה להתחיל ברגל שמאל? קצת רעב לא הרג אף אחד.


נכון, גם האוכל במטוס היה קצת.. חדש לי. בד"כ אתה מוזמן לבקש או מנה בשרית או צמחונית, אך מנת שרימפסונים קרה על מצע אורז קר וחסר טעם עם ג'ינג'ר קר שהשתלט על הטעם ועוד משהו לא מזוהה ירוק וקר כמובן, נשמע בסך הכל כמו שילוב תמים של השניים, אז למה להתלונן? אז בסדר, תמיד יש לזכור כי במקומות חדשים השימוש בביטוי "טעם נרכש" הופך למציאות.
וכך, שמח וטוב לבב, דרכתי לראשונה על האדמה המלוכסנת... ואז כמעט החזירו אותי חזרה. זה הבעיה שאתה ישראלי. שמך הולך לפניך במקומות מסוימים, וכך אירע המצב אצלי בבדיקת דרכונים. אני די בטוח שהעובדה גם שאין לי כרטיס יציאה מיפן תרם לחשד הכללי, אך לאחר הסברים וחיוכים והוכחות של כרטיסי טיסה סביב העולם במשך רבע שעה, קיבלתי אור ירוק להמשיך הלאה, וסוף כל סוף, הגעתי לטוקיו.

טוקיו
קשה לי לסכם שלושה ימים עמוסים בטוקיו. זה יהיה ארוך, מייגע, ומשעמם לרבים מכם. אז החלטתי לחלק את הכתיבה לפרקים, על פי דברים מרכזיים שראיתי ועשיתי. אמנם אני לא זוכר את הכל כאילו זה היה היום בבוקר, אך אני אשתדל להעביר לכם את עיקרי הדברים בצורה נהירה ומהנה.

בשביל מה מקדונלדס טוב?!
אין מה לעשות, אני הייתי חייב לנסות גם את המקדונלדס ביפן. אמנם הארוחה היתה טעימה, אך הגודל, לעזאזל! לצערי נותר אך דבר אחד שבו מקדונלדס זוכים להערכתי, וזה השירותים שלהם... תחשבו על זה כך:

MC = WC

רק הפוך...

ואז ותבינו שזה אחלה מקום חינמי להשתין בו - רואים אותו ממרחקים, הוא נמצא בכל מקום, וזה בד"כ נקי!

חדר הסמוראים, הפרסום שבא עמו ועניים ביפן
כשהגעתי להוסטל שבו לנתי, לא ידעתי מה מחכה לי. למעשה, אני די בטוח שגם צוות החדשות לא ציפה להכיר ישראלי, אבל אני בטוח שמעסקת החליפין הזו שנינו הרווחנו.
כשהגעתי לדלפק הקבלה, פנתה אלי בחורה מקסימה, והציגה עצמה בתור תחקירנית חדשות בתחנת טי.וי. אסאהי היפנית. היא שאלה אותי אם אהיה מוכן להתראיין, ואני קפצתי על ההזדמנות. לאחר הצ'ק-אין, התיישבתי עימה ועם הצלם בחדרי הקט, שהוא בפני עצמו סיפור (בהמשך), והם שאלו אותי שאלות רבות על מוצאי, מאיפה הידע המועט שלי ביפנית, איך מצאתי את המקום הזה, והאם ידעתי שהאיזור שבו ההוסטל נמצא הוא באיזור קצת.. מועד לפורענות. עלי לציין שלא ידעתי כלל כי האיזור הינו בעייתי ושאלתי את התחקירנית לנמק בנוגע להצהרה שלה.
היא עשתה יותר מלנמק. היא הראתה לי, במרחק עשרה מטרים מן הכניסה להוסטל. יש לציין כי לא צילמתי תמונה מפאת הנימוס, אך מה שראיתי היה יותר ממה שיכולתי לבקש במסעי האנתרופולוגי– וזה חסרי בית. מי שלמד על תרבות יפן ועל הכלכלה, יודע כי חסרי בית כמעט ולא ניתן למצוא באיזורים המרכזיים, בעיקר עקב הסיבה שהממשלה מסתירה אותם. בשבילי השאלה האמיתית היתה הכמות שלהם, ולא המיקום. באותו היום, ראיתי במו עיני מאות חסרי בית מצטופפים יחדיו לצד ה'כיסוי הכחול' הידוע לשמצה, בכדי לחגוג את ארוחת השנה החדשה. יוקו המקסימה, סיפרה לי כי הממשלה מממנת מעין פרגולות עם כיסוי כחול אשר תחתן חסרי הבית יכולים לישון בשלווה יחסית. אך מעבר לזה, ניתן לתת את הקרדיט האמיתי למתנדבים ולתושיה של חסרי הבית, אשר מנסים למצוא עבודות זמניות בבניין ושמסתמכים אחד על השני כקבוצה. מה שלא תראו ביפן, בכלל, זה חסרי בית אשר מקבצים נדבות – אולי לקחו להם את הבית, ואת הפרנסה, אך את הכבוד לא ניתן לקחת מהם.
יותר מיופיה של יוקו, הודהמתי לחזות על התחלת הטיול במיטתה החולה המוחבאת היטב של יפן. בנוסף, התלהבתי להיות מרואיין לטמבלוויזיה, שלפי מה שהבנתי אמורה התוכנית להיות משודרת באיזה יום שישי עלום – הלוואי ואצליח לתפוס את עצמי במרקע. אבל ניחא. העיקר שקיבלתי מיוקו את כרטיס הביקור שלה.
שמח ומאושר, חזרתי לחדרי. מה שניאותי להבין, הוא שחדרי היה מעט מיוחד ושונה מן השאר. על הדלת רשום היה "חדר הסמוראים", ובתוך החדר תלויים להם שני נדנים ריקים של חרבות. אני אישית קראתי לו "חדר הסמוראים הפייגעלכים", כי חוץ מן החרבות, הוא היה צבוע בצבע זהב מזעזע – כאילו נכנסתי למזווה של חינה מרוקאית.
לאחר התארגנות קלה, יצאתי לנשנש איזה מנה חמה, וחשבתי לנוח מעט. אחרי הכל, אסתי וחברתה שיר לקחו את היום לבקר בקמקורה במקדשים והן חזרו רק בסביבות 19:00 לאיזור טוקיו, אז לקחתי את הזמן.
לא עברו 15 דקות מאז הנחתי ראשי על הטטמי, ונשמעה דפיקה על דלתי. היה זה מנהל המקום, אשר שאל בנימוס אם הייתי מעוניין לתת לצוות חדשות להכנס לחדרי ולראיין אותי... לא, לא אותו הצוות, כי אם צוות חדש, מתחנת הטלוויזיה טי.בי.אס הלאומית. בהחלט!, קראתי בקול, וערכתי הכנסת אורחים כמקובל. גם הם ראיינו אותי, ושאלו שאלות על סמוראים ועל תרבות יפן, ולהפתעתם ידעתי לא מעט דברים. גם הם אמורים לשדר באיזשהו יום שישי, אך שוב איני יודע מתי.

6 שעות ביפן, וכבר הספקתי להתראיין אצל שתי תחנות טלוויזיה... אני חושב שאני הולך לחבב את המקום הזה.

לפגוש את אסתי בשנה החדשה
שיבויה היה המקום הנבחר שבו אני ואסתי נפגש, לאחר חודשים רבים של ניתוק. ואכן, הפגישה היתה מחממת את הלב. כיוון שאסתי ושיר לנו ב"בית שלום", אותם יפנים נוצרים אוהבי ישראל, נכפתה עליהם שעת חזרה הביתה – 23:00. לכן, ניצלנו את הזמן לסקור את המקום ולאכול יחדיו.
המקום היה מפוצץ באנשים, הן זרים והן יפנים. הצבעוניות של המקום היתה פשוט מהפנטת והרגשנו כולנו כי אנו כרגע במרכז העניינים בין הגדולים בעולם. רעש אולמות הפצ'ינקו (סוג של מכונות מזל) וההמון הסואן הדהד ברחובות בעודנו מתבוננים במצגי הענק ובקהל האנשים הססגוני. מי שלא יודע, שיבויה הינה מרכז האופנה של תרבות ה-

GYARU, או CO-GAL,

בנות אשר במובנים של המערב מתלבשות כמו פרחות, צובעות שיער לבלונד או חום, מרססות את גופן בספריי שיזוף, או שלהפך, מלבינות פניהן בכבדות ומקשטות כל חפץ אפשרי בנצנצים ומדבקות של חתלתולים. לצערנו, הרבה מרכזי אופנה לא ראינו, כי עקב החג, רוב החנויות היו סגורות, אך עדיין הרבה דוגמיות מהלכות הרחיבו לנו את האופקים בנוגע לגבולות של אופנה צעקנית. למרבה ההפתעה, לא הבטתי באותן דמוית צבעוניות בעין מבקרת... נראה לי שהימים הרבים של מחקר על התרבות הזו הניבו פרי, וכי למדתי להעריך את האנשים אשר נשרו בצורה זו או אחרת מן הגיבוש החברתי הנורמטיבי ביפן, והצטרפו לאחרים כמותם, אשר מחצינים את מחשבותיהם ורצונותיהם שהודחקו זמן כה רב בעזרת הלבוש המצועצע שלהם. עדיין, אין מה לעשות, זה היה משעשע לראות אותם הולכים ברחוב, בלי חשש ובלי בושה, משהו שיחזור על עצמו בהמשך.
לצערי אסתי ושיר נפרדו ממני כשעה קלה לפני חצות, ונותרתי לבד לסקור את רחבי שיבויה. נותרתי באותו האיזור כי הבנתי מחיפושיי באינטרנט כי בשיבויה ישנן חגיגות השנה החדשה באיזור המרכזי, בדומה לניו-יורק טיימס סקוור. כבר באותו הזמן ניכר היה לראות המוני קבוצות מתגוששים להם בקור עם שאריות של פחיות בירה מפוזרות על הרצפה, מחכים בכליון עיניים לשעה המיוחלת של השנה החדשה. לצד אחת הכניסות המרובות של תחנת הרכבת, עמדו שורה של אנשים עם שלטי "חיבוקים בחינם" ופיתו זרים גמורים להתחבק איתם סתם בשביל הכיף. מרגע לרגע הלך והתמלא הצומת הראשי עד אפס מקום. סך הכל, היה כיף, מרתק, ושמח. ניתן לראות את השאר בוידאו.
לאחר החגיגות הכיפיות, פתחתי בצעדה לעבר המקדש הראשון שראיתי באיזור. קראתי באינטרנט שבימי השנה החדשה נוהרים היפנים אל המקדשים על מנת להתפלל, גם בשעות הקטנות של הלילה. בעקבות כך היו הרכבות פעילות במשך כל הלילה, כך שידעתי שאוכל לחזור להוסטל ברגע שארצה.
צבירי אנשים סבבו את הרחובות, פליטים של חגיגות השנה החדשה במקומות השונים. באחד המקומות צילמתי שורה חלקית של בנות חמודות בלבוש מינימלי אשר מוכרות דברי צרכנות לאלו היוצאים מאיזשהו מופע לכבוד השנה החדשה. אך ככל שהתקרבתי למקדש, כך הופתעתי לגלות אלפים של אנשים... לא, עשרות אלפים של אנשים, נוהרים לעבר מקדש מייג'י אשר נמצא במרכזו של פארק יפיפיה וגדול. השעה היתה כבר שתיים בבוקר והעיר היתה ערה כאילו אמצע הצהריים. החלטתי להצטרף לחגיגת התפילות, מה שהביא אותי לחכות בתור המסודר להפליא כשעה וחצי.
לאחר כיבוד האלים ואבותיי הקדומים בעזרת זריקת מטבעות לעבר המשטח ותקיעת כפיים, החלטתי ש-5 בבוקר זה זמן מצוין ללכת לישון, וכך נגמר יומי הראשון.

מכאן והלאה, אני אקדיש לכל איזור ונושא את הכבוד הראוי לו

הרג'וקו – HARAJUKU
אם מרכז שיבויה הינו מעוז הפרחות והפריקים, הרג'וקו הינו מרכז ההתחפשויות והגותיקה. מעבר לשילוב המרתק של חנויות אופנה מכובדות עם בגדי אופנה רגילים, ניתן למצוא חלקים שלמים של רחובות המוקדשים לאופנת הביזאר. חנויות של בגדי גותיקה ולוליטות לצד אביזרי אופנה מאיימים. לא רק לבני האדם, כי אם גם לחיות המחמד ניתן להשיג תחפושות בשלל הצבעים בחנויות המוקדשות אך ורק ליצורים השעירים החביבים עליכם.
באותו היום שאסתי, שיר ואני הלכנו, המקום היה פשוט מפוצץ באנשים, מוטיב שהתחלנו כבר להתרגל אליו (עקב החג). לצד תיירים מגודלים ניתן היה לחזות בדמויות לוליטות מצועצעות אשר מפזזות להן ברחבי השוק, ומסכימות בסבלנות להצטלם עם כל עובר ושב. לא פעם עברו גם בנים הלבושים בד"כ בלבוש פאנקיסטי ופנים מרוססות בצבע שיזוף. בכל מקום, בין אם היתה זו חנות לבגדים או בית קפה, ניתן היה לראות תור מוארך היוצא מן הדלת הראשית לעבר הרחוב, מה שהיקשה עלינו במציאת מזון
מה שבעיקר שמנו לב אליו הוא הנוהג למנוע מאנשים לצלם בתוך חנויות. כפי הנראה חשוב ליפנים לשמור על האנונימיות של לקוחותיהם, מסיבות שתיכף תבינו. עקב כך, הרבה הזדמנויות לצלם יצורים למיניהם עלו בתוהו. אבל היתה זו סעודה אנינה לעיניים תאבות, וחוויה מומלצת לכולם.

אקיהברה – AKIHABARA
מצידה השני של טוקיו, אקיהברה שולטת ביד רמה בכל הנוגע לטכנולוגיה, ובעיקר, תרבות האוטאקו. אוטאקו הוא מעין סוג מיוחד של גיק, אשר לוקח על עצמו בד"כ תחביב עיקרי, כגון משחקי מחשב, מנגה, אנימה וכן הלאה. ניתן לזהות אותם מתבוננים בקפדנות על בגדים מזעריים לדמויות אנימה מפוסלות, שכפי הנראה כבר נמצאות אצליהם בבית והם היו מעוניינים לרכוש את סט הביקיני החדש המתאים לה. הם יהיו גם בחנויות קומיקס מרובות קומות, בוחנים את הקטלוג החדש של איזושהי סדרה מצוירת עם בנות חסרות בגדים, או איזה מנגה של בנים שאוהבים בנים אחרים אך מתביישים להודות בכך, או מנסים לשדרג את המחשב שלהם בעזרת ליבה מתומנת עם הזרקת חנקן נוזלי ברחבי הבית.
כפי שהתמונה מראה דוגמית לויברטור של הלו-קיטי, כל אלו תמצאו באקיהברה. מאות חנויות שמוקדשות לסיפוק הצרכים המסחריים של מאות אלפי צרכני האיידוליזציה השונים. מדוכנים קטנים של קלפים נדירים של שחקניות האירוטיקה המפורסמות ועד למרכזי מסחר ענקיים עם כל דגמי הרובוטים מסדרת ה-גאנדם גלקטיקה, בכל הגדלים. אם יש לך מספיק כסף, תוכל למצוא את אשר אתה חפץ בו... ואלוהים, איזה מבחר. אחת מן החנויות שנכנסתי אליה הכילה שתי קומות שמוקדשות אך ורק לסדרות מנגה ובובות מן התחום ההומוסקסואלי, ושתי קומות מתחת מצאתי את המתחם של הלסביות... אחרי שהתעכבתי מעט שם, המשכתי לפזז לאיזור חוברות הקומיקס הפורנוגרפיות, שם התקשיתי לברור מן המבחר כיוון שהמקום היה עמוס עד אפס מקום, והתור לקופה היה מגוחך בגודלו. אבל לא דאגתי, כי חנויות כאלו יש באקיהברה בשפע, והתרשמתי עמוקות מגודלו העצום של תחום עסקים זה.
מה שהרשים אותי עוד יותר היה חוסר הבושה אשר אפיינה את המוני הבנים והבנות אשר פשפשו בין נחילי הקלטות והחוברות הגסות והפדופיליות למיניהן. כל אחד התעסק בשלו, ולא עניין אותו מעשיהם של אחרים או תגובותיהם של אחרים למה שהוא עושה. למען האמת, הייתי מרוצה מהשלווה הזו שאיפשרה לי לסייר בקומות השונות ללא פחד או הרגשה של מוסר דואב.
הייתי ממליץ בחום על האיזור, רק כדי לראות דברים שאין במקומות אחרים בעולם. תרבות מעניינת, והרבה פיצ'פקעס ללפלפים ולמביני עניין בסדרות אנימה.

גינזה ורופונגי – GINZA AND ROPPONGI
סך הכל, הרבה אין מה להגיד על האיזורים הללו מבחינתי. גינזה בעיקר נחשב למקום קניות מאוד אופנתי, ומאוד יקר. ברחובות תוכלי לראות רכבים יקרים עוברים באיטיות, לצד נשים יפות ואנשים מהודרים. החנויות שם הן מהמפורסמות בעולם עם המותגים הנחשבים בעולם, עם המחירים הגבוהים בעולם.
רופונגי לא כזו שונה, שכן גם היא מכילה מרכז ענק של מסחר ואופנה, שלא כזה הלהיב אותי למען האמת.

מישהו רוצה להתחבק?
סיפור האהבה שלי עם אנשי החיבוקים בחינם רק התחיל באותו ליל שהם שרו לכבוד אחותי את שיר היום הולדת. כיומיים לאחר מכן יצא לי לחכות לאסתי ולשיר ליד תחנת הרכבת בשיבויה. בעודי מחכה, הצצתי באדם יחיד אשר נותר באיזור המחבקים חינם, וניגשתי אליו. כמובן שחיבקתי אותו, ושאלתי אותו אם אכפת לו שאני אצטרף אליו, במרתון החיבוקיאדה שלו. הוא כמובן שמח על הרעיון, והגיש לי שלט מפואר עם הכיתוב הנצחי של "חיבוק בחינם", והתחלנו במלאכה. לא עברו כמה צרחות וצעקות מצידנו, וכבר הלקוחות הראשונים שלנו באו אלינו בריצה – היו אלה שתי בנות 7 קטנות, אמריקאיות, שטיילו עם המשפחה שלהן באיזור. הן כה שמחו לראות אותנו שהן פשוט באו בריצה וקפצו עלינו, כל אחת לזרועותיו של האחר. אני יודע שזה נשמע קצת על הצד הפדופילי, אבל זה פשוט ריגש אותי עד דמעות - השמחה התמימה שלהן והרצון לשמוח בחיבוק פשוט, אפילו אם זה בזרועותיו של זר מוחלט. אך אני ושו-היי, השותף שלי לחיבוקים (בתמונה), לא נשארנו חייבים, ונתנו להם סיבובי קרוסלה והרמות מעל הראש, והן צהלו ושמחו עד כדי כך שליבי התפקע... כל הקור של אותו הערב פשוט התמוגג אל מול החמדמדות המדהימה של אותן ילדות.
אחרי החיבוקים הראשונים, הרגשתי שזה פשוט שווה את זה. נכון, זה אולי נראה מטופש אל מול עשרות אלפי עוברים ושווים שפוזלים לעבריך ותוהים מאיזה יקום מקביל הגעת, אך אותם מיעוט של אנשים שמוכן להתעלם לרגע מן המודעות החברתית הסובבת ולהפתח קמעה לאדם זר לחלוטין, בין אם זה בן או בת, הופך את כל החוויה לעילאית. הייתי בחום ממליץ את זה לכל אחד, רק בשביל להבין על מה אני מדבר... למעשה, כל כך נהניתי באותו ערב, שביום למחרת עשיתי זאת שוב, והחוויה פשוט לא נפסקה! שרנו אפילו עשרות שירי יום הולדת לאנשים שחיבקנו, אפילו שיום ההולדת שלהם בכלל לא מתקרב לינואר! העיקר ששרנו, והם שמחו.
פשוט חוויה. הייתי פותח בעצמי בארץ קבוצת מתחבקים אם לא היו יורים בי על היום הראשון.

להחזיק ידיים
כשלמדתי על תרבות יפן, בין היתר, תרבות יפן המודרנית, קיבלתי את הרושם שעדיין בימינו אנו נמנעים היפנים מלהפגין חיבה בפומבי. אפילו בדרום קוריאה שאלתי את היפנים מה דעתם על כך שקוריאנים מפגינים חיבה בפומבי בצורת חיבוקים והחזקת ידיים, בעוד ביפן לא עושים זאת. הם ניסו לתת לי הסברים שקשורים למודעות חברתית, ובושה, והרצון לא לערב אחרים ברגשות הפנימיים שלך. מה שהפתיע אותי, הוא שהצהרה זו שייכת לעבר. הזוגות הצעירים היפנים מתחבקים, מחזיקים ידיים, ואפילו מתנשקים בפומבי (אמנם כמעט ולא). כנראה הגיבוש החברתי והבושה שמתלווה אליו נמצאת במשבר זהות כלשהוא. אך עדיין ניתן לראות סימנים של כיבוד המרחב האישי. לדוגמא, חברות טובות לא יתחבקו לשלום או יתנשקו בלחי, אלא יגידו אמרת שלום או פרידה יפה עם חיוך מרוח ממרחק בטוח. כך גם הבנים.

חור בראש
התרבות היפנית בכל הנוגע לחנויות הוא שווה ערך לתרבות הקיימת בשוק הכרמל. לא משנה איפה אתה נמצא, בין אם זה קניון ענק, חנות אופנתית, או איזה דוכן פשוט, הם לא יפסיקו לצעוק עליך כמה שהם מצטערים וכמה שהם שמחים לראות אותך. כמות הרעש שיכולה לבקוע מקניון בגודל של 9 קומות היתה יכולה למוטט את הבניינים מסביב אלמלא הם היו מוגנים מרעידות אדמה. והקול של הבנות הצווחניות פשוט חודר אל תוך החומר האפור במוח ומרעיד אותו עד אובדן הכרה. למרות הנזק הבלתי הפיך, אני ממליץ זאת לכולם.

קצת קר לו, אני מבטיח לכם

רגליים עקומות
שמעתי על זה קצת עוד כשהייתי בישראל, אך לא ידעתי עד כמה המצב חמור. בעוברי בין המוני האנשים, שמתי לב, בבירור רב, כי מספר לא מועט של בנות הולך בצורה מעט מצחיקה לעין המערבית. הן מעקמות את רגליהן על פי מה שנחשב מתוק במובן היפני של המילה. לא מעט בנות עושות את זה כבר שנים על גבי שנים, מה שהופך את רגליהן לזוג עמודי טלפון מטים לנפול, וחסרי שימוש לרוב. אני עד עכשיו לא תופס איך הן מצליחות ללכת עם כזו עקמומיות. התמונה ששמתי אמנם היא פוסטר, אך היא מראה את אופן המחשבה היפני, ולמען האמת, היא לא ממש רחוקה מן המציאות!

סליחה מראש
היפני הממוצע מתנצל על כך שהוא קיים בסביבות ה-50 פעם ביום. בקרב הנוער נתון זה יורד לסביבות ה-15 פעם בלבד. אך אם אותו יפני עובד בתחום שירות הלקוחות, תוכלו לשמוע אותו מתנצל ומודה לכולם בסביבות ה-20 אלף פעם, ביום. אני לא צוחק, והתמונה הכללית יכולה להיות עגמומית למדי. לדוגמא, אחד מצילומי הוידאו שלי הכיל סקירה של תור ארוך מאוד לחנות. מה שלא הספקתי לצלם היה את הדקות לפני פתיחת החנות. כאשר הגעתי לסביבה וראיתי את התור, שמתי לב כי כ-7 עובדים עומדים בשורה בכניסה לחנות, וכל 5 שניות, כמו שעון, הם קדים קידה עמוקה בפני כולם וממלמלים התנצלות כזו או אחרת. אני ראיתי את המופע הייחודי כ-10 דקות תמימות לפני שהחנות נפתחה – זאת אומרת כ-120 קידות לעובד... וזה רק בדקות שאני הייתי שם לחזות בכך.

טוב.... הראש שלי כבר נשרף מלחשוב מה עשיתי... היה ממש מגניב, וממליץ לכולם!
נדבר, ותזכרו, מהפעם הבאה חוזרים לאנגלית.... נמאס לי לשבור את המקלדת ואת השיניים

זו כורסת השיאצו שלי בהוסטל שהייתי בו. זה היה חינם, אך לעומת זאת, האינטרנט עלה כסף... אז ניצלתי את הזמן עימה.